עיצוב: אריאל נובק

את הקריירה של אלסנדרו דל פיירו קשה לסכם בכתבה אחת, גם אם היא תהיה מפוצצת ב-4000 מילה. זכינו לראות ב-19 השנים האחרונות חתיכת דמות מיוחדת שעברה כל דבר אפשרי בענף הזה, משיא השיאים לשפל חדש. תמיד ראינו אותו יוצא מזהעם ראש מורם ומאוחר יותר גם עם לשון בחוץ. הדברים שאלכס עשה על הדשא במהלך השנים שאני צופה בו, מגיל 12, היו עוצרי נשימה. חשבתי המון איך להעניק לאיש הנערץ הזה את הכבוד הכל כך גדול שאני רוכש לו והחלטתי לעשות את זה בסטייל.

אנחנו זוכרים את דל פיירו שם ברגעים הגדולים. זכייה בצ'מפיונס, עוד סקודטו, מונדיאל, מלכות שערים פה ושם וביצועי. יש כמה דברים שאני זוכר ממנו יותר. שערים שגרמו לי להיות שלם עם עצמי כשאמרתי לפני 17 שנה כמעט שהשחקן האהוב עליי הוא הנסיך מטורינו. רגעים קטנים, פחות משמעותיים על הנייר, אבל כאלה שבנו את האייקון הזה שנקרא אלסנדרו דל פיירו. הנה זה בא.

אני לא מעכל עדיין שהרגע הזה הגיע. כבר כמה שנים היה ברור שזה הולך לקרות, הרי הוא לא ישחק לעד, אבל כמו כל אוהדי יובנטוס, בחרתי להדחיק את זה, לא האמנתי שהשחקן שבזכותו אני התחלתי לאהוב את המשחק הזה, השחקן הנערץ והאהוב עלי מכולם, גיבור ילדותי, מי שגרם לי לרגעי אושר יותר מכל שחקן אחר בעולם יעזוב את יובנטוס יום אחד. הרי איך יכול להיות משחק של יובה בלי דל פיירו? בלי הקסם על המגרש, הבעיטות בלי התקווה שהמאמן יכניס אותו כמחליף כי אתה יודע במאה אחוז שהוא יביא את הגול?

אבל הרגע הזה הגיע ונצטרך לחיות איתו. אני בטוח שבמחזורים הראשונים, כשיובה לא תוביל, מתוך הרגל אני אצעק על הטלויזיה: "תכניס את דל פיירו!!!" אבל הוא כבר לא יהיה שם אפילו לא על הספסל. מהיום שאחרי גמר הגביע, יובה תתחיל לחפש את היורש של הנסיך, את השחקן החדש שיצית את לבבות האוהדים וביום מן הימים נפרד ממנו בדמעות ולא נבין איך ממשיכים לראות כדורגל בלעדיו. אך האם קיים דבר כזה? האם יכול להיות יורש לדל פיירו? מבחינת יכולת מקצועית, כנראה שבעתיד נחזה בשחקנים לא פחות גדולים במדי הזברה,  פלאטיני, זידאן ונדבד היו כאלה בעבר, אני מאמין שיהיו כאלה גם בעתיד. אבל כשאני אומר יורש, אני מתכוון כמובן להרבה מעבר, לשחקן שיהיה סמל ואהוב כמו הנסיך.

תאמינו או לא, כך אומר ג'יג'י בופון על הנהלת יובנטוס הנוכחית, שהיא טובה יותר מהטריאדה. מה היא ה"טריאדה"? הוא הכינוי של הנהלת יובנטוס שהונהגה על-ידי השלישייה המפורסמת: רוברטו בטגה המנהל הטכני, אנטוניו גי'ראודו המנכ"ל, וכמובן - הג'נרל מנג'ר לוצ'יאנו מוג'י. הנהלה ששלטה ביובה 13 שנים וזכתה באין ספור תארים והביאה את השחקנים הכי גדולים ששיחקו ביובה מאז שנות התשעים. כשג'יג'י בופון, ג'יורג'יו קייליני וגם אלסנדרו דל פיירו, הם השחקנים היחידים ששיחקו תחת שלטון הטריאדה. בראיון מורחב לטוטוספורט, אשר פורסם ביום שישי. מדבר בופון בעיקר על העתיד, והוא שולח איום ברור לעולם הכדורגל: "אירופה, שימו לב אלינו".

- על חידוש החוזה שקרב ובא:
"אני אוהב את יובנטוס, ואם להיות ממש אובייקטיבי, אני רוצה כבר לחדש את החוזה. אני אוהב את המועדון הזה, את הקבוצה הזו ואת הקהל הנהדר הזה. אני חלק מההיסטוריה שלה, חלק מהתרבות שלה וחלק מכל דבר שהיא מסמלת. אני רוצה לחדש את החוזה ולא תהיה שום בעיה עם כך. כמקצוען, הכי טוב שהראש יהיה שקט, ואני רוצה שהראש שלי יהיה שקט ולחדש את החוזה. פשוט אין לי כל ברירה אחרת אלא לחדש את החוזה. אני אוהב את יובה, והיא בלב שלי, וטורינו העיר גם בלבי".

- על חזרתו להיות השוער מספר 1 בעולם:
"בכנות אני אומר: אף פעם לא הפסקתי להיות כזה. זה שנפצעתי ל-7 חודשים ולא שיחקתי, ושיחקתי רק 17 משחקים, לא אומר שהפסקתי להיות הכי טוב. איך הפסקתי להיות הכי טוב אם לא שיחקתי? ואף אחד לא התחשב בחודשי החזרה לכושר שהייתי צריך! כיום, בכנות מלאה אני אציין, שמעולם לא הרגשתי טוב עם עצמי גופנית, מבחינת יכולת וגם מבחינה נפשית כמו שהרגשתי העונה. אני נמצא בתקופה מעולה, ואיני חושב שזה הטופ שלי מבחינת היכולת. העונה השלמתי עונה בלי אף טעות, בלי אף טעות. והטעות מול לצ'ה היתה טעות של שחקן שדה ולא של שוער, ויש הבדל רב".

בשלושה ראיונות שערך אנטוניו קונטה, לשבועון האיטלקי Sette,לרשת Sky ול-Corriere לפני המחזור האחרון בסרייה A, בו יובנטוס ניצחה את אטלנטה והוכתרה כאלופת איטליה. כשקונטה זוכה בסקודיטו הראשון שלו כמאמן, הוא מדבר על כל העונה מאז חתם ועד הזכיה מול קליארי. מלבד זאת - הוא מדבר הרבה על העבר ועל המאמנים שהם מודל לחיקוי עבורו. שלושת הראיונות אוחדו על-ידי לראיון אחד והוסרו הדברים שחזרו על עצמם כמובן. תהנו, תפנימו ותגיבו.

- על הילדות:
"אם אתה רוצה להצליח, עליך להיות מקצוען. ואם אתה רוצה להצליח מאד עליך להקריב יותר מדי בחיים ולוותר על דברים שונים במסלול החיים שלך. כשהייתי ילד, ורציתי להיות שחקן כדורגל, אבא שלי לימד אותי להיות מקצוען. אבא שלי אימן וניהל את קבוצת הכדורגל יובנטינה-לצ'ה הקטנה, וממנו למדתי להיות מקצוען. כנער בן 21, לא יכולתי להיות מחוץ לבית מעבר לשעה 22:30 בלילה... הייתי במעין סגר ביתי למען העתיד. והיום אני בן 42 ויודע שהרווחתי בגדול את החיים שלי היום על חשבון החופש של העבר".

- על ההגעה ליובנטוס כשחקן:
"ההגעה לא היתה קלה. הגעתי מלצ'ה, עיר מלאת שמש, חום, מזג אוויר נוח ואווירה כפרית. לטורינו הגעתי בלי שום ציפיות, אבל מאז שנכנסתי לעיר ראיתי וזהיתי עיר קרה, יוקרתית מדי, אנשיה קרים - וערפל ראיתי בכל מקום. אמרתי לעצמי בהתחלה 'אלוהים לאן הגעתי?'. אבל שמחתי מאד שביובה קיבלו אותי באופן מעולה כשחבריי לקבוצה, באג'יו, טאקוני וסקילאצ'י פשוט לקחו אותי תחת חסותם".

קוראים לו הנסיך, שמו אותו בדרגת אל, קבעו עוד בצעירותו שהוא אגדה במועדון ובמדינה שלו ורמת ההערצה אליו לאורך השנים שברה שיאים חדשים, כשהפיק הגיע ביום ראשון האחרון. אנחנו לא עצובים לחינם על עזיבתו המתקרבת של אלסנדרו דל פיירו. מספר 10 בשחור-לבן הוא כבר מזמן לא רק כדורגלן. הוא אייקון, מודל לחיקוי ואדם ישר. מעבר לעובדה שבזכותו אני חי ונושם את הקבוצה הזאת מפברואר 1996, מבחינתי דל פיירו הוא קודם כל גבר שבגברים.